שש עשרה שנה חלפו מאז חטיפתו של נחשון וקסמן ז"ל ע"י החמאס
שש עשרה שנה. זמן בלתי נתפס
אז, 1994, רבין ראש ממשלה, תקופה של פיגועים וטרור רב ברחובות ישראל
נחשון וקסמן עומד בטרמפיאדה בדרך לבקר ידידה קרובה ברמלה, נכנס למכונית שמביאה אותו לביר נבאללה, ליד ירושלים
אז מתחיל רצף אירועים שנחקק בהסטוריה של ישראל וקשה לנו לשכוח, גם ובעיקר בגלל הנסיבות שהביאו למותו הלא מוצדק של נחשון, בנסיון חילוץ כושל של צה"ל
הסרט, "נחשון וקסמן- הספירה לאחור", מדבר על השבוע הזה רצוף האירועים הדרמטיים, מלווה בקטעי וידאו שלא נראו עד כה, משחזור האירוע ע"י החוטפים ומשולב בראיונות עם האנשים שהיו מעורבים אז, כמו מזכירו הצבאי של רה"מ דאז, דני יתום, איתן הבר, ראש השב"כ דאז כרמי גילון ואחרים וכן חומרי ארכיון שטרם נראו על מסך הטלוויזיה
כשאני יושבת מול מסך המחשב וכותבת ביקורת על הסרט, קשה לי להתעלם מעובדה חשובה אחת שיש לה השפעה על הביקורת שלי
את יהודה ואסתר וקסמן, הוריו של נחשון, אני מכירה באופן אישי
מכירה את הסיפורים על נחשון, ביקרתי בביתם לא פעם, שיחקתי עם יהודה על במה אחת בלא מעט הצגות
היה לי הכבוד להיות נוכחת בחתונת בנו הצעיר לפני מספר חודשים ולקחת חלק בשמחה הגדולה שהייתה שם
הצפייה בסרט לא הייתה קלה לי במיוחד
בגלל ההיכרות האישית
בגלל כ"כ הרבה עובדות שהתחברו לי לרצף אחד והסבירו לי כ"כ הרבה דברים שלא ידעתי על יהודה ועל נחשון
אבל בעיקר בגלל המעורבות האישית שלי בכל מה שקשור, לחייל חטוף אחר שעדיין מוחזק בשבי והדמיון בסיפורים ביניהם מצמרר. גלעד שליט
אסתר, אמו של נחשון, מתייחסת בסרט בכאב, לאפשרות שלא מומשה, לשחרר את בנה דרך מו"מ ע"י שחרור השיח' אחמד יאסין. אפשרות שהובילה לפעולה הכושלת ומעצבנת מאד לאור העובדה כי יאסין עצמו שוחרר לבסוף ע"י בנימין נתניהו כמה שנים מאוחר יותר, בתמורה לשני סוכני מוסד, בעקבות הסתבכות פרשת ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל.
אסתר בציטוט כואב במיוחד אומרת " אז אני צריכה להאשים את עצמי? שלא עשיתי מספיק בשביל להציל את הבן שלי? אני צריכה להרגיש אשמה?"
הציטוט הזה, קשה מאד לעיכול ונכון כ"כ, מעלה נקודות רבות למחשבה בצפייה בסרט התיעודי החשוב כ"כ הזה שאי אפשר להתעלם מהקיום שלו. לא במציאות שאנחנו חיים בה. לא נעלים עין. הפעם לא.
שמעתי לא פעם את יהודה וקסמן, מתייחס לחטיפת גלעד שליט. הוא איבד בן בחטיפה כושלת ומביישת.
למרות הכל, הוא תומך בשחרור גלעד שליט, גם תמורת שחרור האחראים לחטיפת נחשון.
הוא מרגיש שאיבד בן נוסף. כולנו צריכים להרגיש את אותה תחושה ואין ספק שהיא ברורה וכואבת במיוחד בתום הצפייה.
על הבמה באחת ההצגות האחרונות, בהן שיחקתי לצד יהודה וקסמן,"אנדורה" של מקס פריש, סצינת הפתיחה והסיום זהות.
יהודה, שמגלם את האב, תולה את עצמו בכיכר העיר.
למרגלותיו, מונח, הבן שלו בהצגה, אנדרי, שוכב מת, עם כדור אחד בחזה.
כל הקאסט בהצגה מביט במאורע בקיפאון, ללא תזוזה.
אנדרי, נהרג בגלל שחשבו שהוא יהודי.
ויהודה, שגילם למעלה עשרות פעמים את תפקיד האב, משחזר את החטיפה והכאב, בכל פעם מחדש, על במה אחת קטנה. תפקיד שנכתב עשרות שנים לפני שמישהו בכלל יכול היה לתאר לעצמו שדבר כזה יקרה במציאות.
"נחשון וקסמן – הספירה לאחור"
מוצ"ש 2.10 בשעה 21:00 ערוץ 2
במאי: לוי זיני / הפקה: אריק ברנשטיין – עלמה הפקות
חובה לצפות!
